- דיני חוזים
- מומחים לדין הזר
- ייפוי כוח מתמשך
- משפט מסחרי
- הדין האמריקאי
- דיני תעופה
- מטבעות דיגיטליים
- אשרות עבודה
- דין סין (China Law)
- דיני עבודה
- תביעות ביטוח ונזקי רכוש
- פלילי
- מקרקעין ונדל"ן
- דיני צרכנות ותיירות
- קניין רוחני
- דיני משפחה
- דיני חברות
- הוצאה לפועל
- רשלנות רפואית
- נזקי גוף ותאונות
- תקשורת ואינטרנט
- מיסים
- תעבורה
- חוקתי ומנהלי
- גישור ובוררויות
- צבא ומשרד הבטחון
- ביטוח לאומי
- תמ"א 38
- פשיטת רגל
- תביעות ייצוגיות
- לשון הרע
- דיני ספורט
- אזרחויות ואשרות
- אזרחות זרה ודרכון זר
- ירושות וצוואות
- נוטריון
פסק-דין בתיק ת"א 1591-10
|
ת"א בית משפט השלום ירושלים |
1591-10
14.3.2011 |
|
בפני : שמעון פיינברג סגן לנשיאה |
|
| - נגד - | |
|---|---|
|
: 1. אילנה קרדי 2. אמנון בנימין 3. בנימין בנימין 4. חיה נח 5. הדסה חסון 6. מרים כהן 7. יוסף בנימין 8. חנה לייזר 9. יפה מור |
: 1. כל ישראל חברים (ע"ר) 2. צבי בנימין |
| פסק-דין | |
1. בפני תביעה לפסק-דין הצהרתי, לפיו הסכם שכירות מוגנת אשר נחתם בין הנתבעת 1 לבין הנתבע 2 ביחס לחנות שברחוב עץ החיים 65 בשוק מחנה יהודה בירושלים (להלן: המושכר או החנות), הינו בטל ומבוטל, וכי דייריו המוגנים של החנות הינם התובעים.
2. הנתבעת 1 שהיא בעלת הנכס, והנתבע 2, התגוננו בטענה שכלל לא נערך ביניהם הסכם שכירות מוגנת אלא שהנתבעת 1 החכירה את הנכס לנתבע 2 לתקופה של 999 שנה. כמו-כן, טענו הנתבעים, כי בכל מקרה התובעים אינם בעלי זכות חזקה בחנות.
3. במהלך קדם המשפט ביקשו הנתבעים לסלק את התביעה על הסף, ואילו התובעים ביקשו לתקן את כתב התביעה באופן שהסעד המבוקש בתביעה יהיה להכריז על בטלות כל זכות שיש לנתבע 2 בנכס.
4. לאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות על הסף.
5. התובעים טוענים בתביעה כי אמם המנוחה סלימה בנימין ז"ל היתה שוכרת מוגנת של הנתבעת 1 מאז 1974 וכי ניהלה בחייה, הן בעצמה והן באמצעות ילדיה, חנות במקום. לאחר פטירתה, היתה אמורה החנות להיות מועברת לידיהם מכוח הוראות חוק הגנת הדייר התשל"ב - 1972 (להלן: החוק) ומכוח הוראות צוואת המנוחה. דא עקא, התברר לתובעים לטענתם כי הנתבעת השכירה את החנות לנתבע 2 בדמי מפתח.
6. תחילה, יש לסלק על הסף את עילת התביעה המבוססת על הוראה בצוואת המנוחה. זכות הדיירות המוגנת אינה עוברת אוטומטית ליורשיו של דייר מוגן שנפטר אלא מכוח סעיפים המנוים לפרק א' לחלק ב' לחוק (ע"א 2006/96 קצין התגמולים נ' אלמליח).
7. באשר לטענת התובעים כי זכות הדיירות המוגנת היתה אמורה לעבור אליהם מכוח הוראות החוק, הם מסתמכים על הוראת סעיף 23 (א) לחוק, הקובע כי לאחר פטירתו של דייר בבית עסק, ובאין בן זוג לדייר (שזה המצב שבפנינו), "...יהיו ילדי הדייר לדיירים..." ברם, סעיף 26 לחוק מסייג את תחולתה של הוראת סעיף 23 (א). סעיף 26 לחוק קובע כי, "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23-25 אלא מי שהוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו." בתביעה שלפנינו, התובעים אמנם טוענים כי החנות נוהלה על ידי המנוחה באמצעותם בחייה אך אין טענה בכתב התביעה כי הוסיפו לנהל במושכר את העסק "שהדייר שלפניו ניהל בו". בקדם המשפט התברר כי לא מדובר כאן בהשמטה מקרית מכתב התביעה הניתנת לתיקון אלא להשמטה מכוונת: לשאלת בית המשפט, באשר למידת המעורבות של התובעים בניהול העסק אחרי פטירתה של המנוחה, השיב ב"כ התובעים, "...במידה מסוימת בתשלום דמי שכירות", והוסיף כי "היה בן שהמשיך להשתמש בחנות אחרי פטירתה". מעדויות בעלי הדין שנשמעו לאחר מכן, מתברר כי אותו "בן" היה מנשה בנימין ז"ל, בן אחר של המנוחה, ואביו המנוח של הנתבע 2 (להלן: המנוח). התובעים בעצמם טוענים כי המנוח הוא שניהל את החנות במשך שנים עוד בחייה של המנוחה , למורת רוחה ולמורת רוחם, משום שלא הסכים להשתתף בהוצאותיה של אמם המבוגרת. מעדותה של הבת הדסה חסון עולה כי המנוחה, ולא התובעים, היתה משלמת את דמי השכירות של הנכס (עמ' 2 ש' 4-5). מעדותה ומעדות התובע בנימין בנימין למדנו כי המנוח השכיר את הנכס במשך שנים תמורת 1500 דולר, ואף על פי כן לא תמך במנוחה מבחינה כלכלית (עמ' 3 ש' 7-8). המנוחה אף הגישה כנגד המנוח בעניין תביעה בבית המשפט לענייני משפחה (שם, בש' 15-16). ממסכמים, שצירף הנתבע 2 לבקשה לדחייה על הסף שהגיש בבש"א 1937/10, מתברר כי תביעת המנוחה כנגד המנוח בתמ"ש 7090/02 היתה לסילוק ידו מהחנות בטענה שהוא מחזיק בה בפועל מאז פטירת אביו בנימין נחום ז"ל, בעלה של המנוחה בשנת 1973, ואינו משלם לה עבור השימוש בחנות. בפסק-דין בתביעה שניתנה ביום 6.5.03 לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, נקבע כי המנוח ישא בכל הוצאות החנות ואף ישיב למנוחה כספים ששילמה בגין דמי שכירות וארנונה. עוד נקבע כי המנוח ישלם למנוחה תשלום חודשי בסך 500 ש"ח "...וכל עוד הוא או מי מטעמו מחזיק בחנות, ..." (ההדגשה שלי - ש.פ.). התובעים, ככל שהם באים בנעלי המנוחה, מחויבים על פי קביעת בית המשפט לענייני משפחה.
8. מכל האמור עולה כי לאחר פטירתה של המנוחה, ואף עובר לפטירתה, היה זה המנוח שניהל את המושכר, ולא התובעים או מי מהם. לא שמענו טענה מפיהם, לפיה המנוח פעל בחנות אחרי פטירתה של המנוחה בשם התובעים, ועובדות המקרה, מפיהם של התובעים עצמם, מלמדים על ההפך מכך.
9. היות והתובעים אינם עומדים בתנאי שנקבע בסעיף 26 לחוק אין להם זכות משפטית לכאורה כדיירי החנות. לכן, הם אינם זכאים לדרוש את הסעד המבוקש כנגד הנתבעים, בין בכתב התביעה הנוכחית, ובין בכתב התביעה המתוקן שמבקשים להגיש.
10. לאור כל האמור, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 101 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אני דוחה את התביעה על הסף.
11. אני מחייב את התובעים לשלם לכ"א מהנתבעים הוצאות משפט בסך 1500 ש"ח.
12. המזכירות תשלח העתקי פסק-הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, ח' אדר ב תשע"א, 14 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
| הודעה | Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר. |
|
